<h1>ספר החינוך מצוה תפ"ג</h1>
<h2>דף כא:</h2>
שלא נעבוד עבודה בבהמות הקדשים, ועל זה נאמר [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך, ושאר הקדשים נלמדים מן הבכור כמו שבא בבכורות [כ"ה ע"א]. משרשי המצוה להרחיקנו מהתקרב אל הקדשים ומנגוע בהן כתבתי בסדר זה בלאו דאיסור פסולי המוקדשין כ"ו [מצוה תפ"ט] ובכמה מקומות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שם] כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורים בגזה ועבודה, ואסור להדיוט ליהנות מקדשי השם יתברך בין מדברים הקרבים על גבי המזבח בין מקדשי בדק הבית, וכל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם מעל. דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאילו וכיוצא בהן הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן כל הנהנה מהן לא מעל, ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והיתה להן שעת היתר אין חייבין עליהן מעילה. כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו, ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדריך, מפי השמועה למדנו שזו אזהרה לאוכל בשר עולה כמו שאמרנו למעלה [מצוה תמ"ז], הואיל וכולה ליי', והוא הדין לשאר כל קדש שהוא ליי' לבדו בין מקדשי מבח בין מקדשי בדק הבית אם נהנה מהן בשוה פרוטה לוקה. מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש ומביא איל בשתי סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו, וזהו הנקרא אשם מעילות שנאמר [ויקרא ה'] בשגגה מקדשי יי' והביא את אשמו ליי' וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו, ושילום הקרן עם תוספת חומש והבאת הקרבן מצות עשה [מצוה קכ"ז]. תשלום הקרן והבאת האשם מעכבין את הכפרה ואין החומש מעכב, שנאמר באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין ואין החומש מעכב. הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא. נסתפק לו אם מעל אם לא מעל פטור מן התשלומין ומן הקרבן. והחומש הרי הוא בתחלת ההקדש, ואם נהנה בו מוסיף חומש על חומש, וכבר ביארנו כמה פעמים [מצוה שנ"ה] שהחומש אחד מארבעה על הקרן עד שיהיה הוא וחומשו חמשה. ויש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, והנהנה מהם משלם קרן לבד ואינו מוסיף חומש ואינו מביא אשם כמו שמבואר במסכת מעילה [פרק שלישי]. וכל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורין בגיזה ועבודה, שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, והוא הדין לשאר קדשים, והגוזז את השור או העובד בו לוקה מן התורה, ותולש אינו כגוזז.
וכתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה [פ"א ממעילה ה"ז] יראה לי שאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול, לא יהיה זה חמור משבת. ספק קדשים כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה הרי הן אסורין בגזה ובעבודה, והגוזז או העובד בהן אינו לוקה. בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדת כמו שביארנו [מצוה תמ"א] אינה מותרת בגיזה ועבודה, והרי היא באיסורה עד שתשחט, נשחטה אחר פדיונה הותרה באכילה, במה דברים אמורים בשקדם הקדישן את מומן או קדם מום עובר להקדישן, אבל המקדיש בעלת מום קבוע למקדש אינה אסורה בגזה ועבודה אלא מדבריהם, נפדית הרי היא כחולין לכל דבר ותצא לחולין להגזז ולהעבד, חוץ מן הבכור והמעשר שהקדושה חלה על גופן אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחלה, ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד לעולם. ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. ומותר לתלוש את השער לכתחלה מן הקדשים כדי להראות המום למומחה, ואותו השער שתלש או שנשאר מן הבהמה או מן הבכור או מן המעשר הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן גזירה שמא ישהה אותן הואיל ואינן בני כפרה, אבל צמר הנושר מן החטאת והאשם מותר בהנאה לאחר שחיטתן מפני מומן, הואיל ולכפרה הן באין אינו משהא אותן, ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק. וכל שנתלש מן הקדשים אחר שנפל בהן מום הרי זה מותר בהנאה מכיון שלא תלש בידו, חוץ מן הבכור שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום אסור בהנאה. השוחט בכור או שאר המקודשין תולש השיער מיכן ומיכן לעשות מקום לסכין ולא יזיזנו ממקומו. קדשי בדק הבית אפילו בגיזה ועבודה אסורין מדברי סופרים, אבל מן התורה אינן אסורין, לפיכך הגוזז אותן או העובד בהן אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות, המקדיש עובר למזבח אמו אסורה בעבודה מדברי סופרים אבל מן התורה אינה אסורה, אבל ליגזוז אותה מותר, מפני שעבודתה מכחשת את העובר גזרו בה, והרי היא מותרת בגזה לפי שאין בה הפסד לולד. הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליה. ויתר פרטיה במסכת בכורות [שם]. ונוהג איסור זה בכל זמן ובכל מקום בזכרים ונקבות, שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה [ע"ז י"ג ע"א] שאין מקדישין בהמה לקרבן ולא לבדק הבית בזמן הזה כמו שכתבתי הרבה פעמים, מכל מקום מי שהקדיש הקדשו הקדש, ועובר על זה ועבד בבהמת קדשים כענין שאמרנו חייב מלקות.
